סימנים של מנהל נרקיסיסט

את בודקת את מצב הרוח שלו לפני שאת בודקת את היומן שלך. לפי קול הדלת של המשרד, או לפי שלוש המילים הראשונות בהודעה, את כבר יודעת איזה מין יום זה הולך להיות. אם התחלת לנהל בן אדם במקום לעשות את העבודה שלך, את כבר חיה בתוך הסימנים של מנהל נרקיסיסט, בין אם מישהו קרא לזה פעם בשם הזה ובין אם לא.

מנהלים קשים יש בכל מקום. אבל מנהל שמכופף את כל הצוות סביב הדימוי העצמי שלו הוא מזג אוויר אחר לגמרי, כי העבודה מפסיקה להיות המטרה והופכת לחומר גלם למוניטין של מישהו אחר. כאן תמצאי איך זה נראה מבפנים, למה זה שוחק אנשים כל כך מהר, ומה אפשר לעשות עם מה שאת שמה לב אליו.

מהו מנהל נרקיסיסט?

מנהל נרקיסיסט הוא אדם בעל סמכות שההחלטות שלו עוקבות באופן עקבי אחרי המעמד שלו ולא אחרי העבודה שמונחת לפניו. השבחים זורמים למעלה, האשמה זורמת למטה, והתפקיד האמיתי של הצוות הופך בשקט לתחזוקה של הדימוי העצמי של אדם אחד. זו לא סתם מצביות. יש לזה היגיון, וברגע שרואים את ההיגיון הזה, הרבה התנהגות מבלבלת מתחילה להתיישב.

כדאי להפריד מנהל תובעני מהדפוס הזה. מנהלים תובעניים מציבים רף גבוה ומחזיקים אותך בו. הם עלולים לתשוש אותך, אבל את יודעת איפה הרף נמצא והוא נשאר במקום שבו הונח. עם תכונות נרקיסיסטיות הרף זז לפי איך שהאדם מרגיש כלפי עצמו באותו שבוע, ולכן ההצלחה הופכת למשהו שאי אפשר לייצר באופן אמין. המטרה מעולם לא הייתה באמת התוצאה.

שני דברים ראוי לומר בפשטות. תכונות נרקיסיסטיות נמצאות על רצף, ולרוב האנשים שנושאים אותן אין הפרעה שניתן לאבחן. וגם אי אפשר לאבחן את המנהל שלך מהצד השני של שולחן הישיבות. מה שכן אפשר זה לתאר דפוס בדיוק, וזה בדיוק מה שמשנה את ההחלטות שלך.

סימנים של מנהל נרקיסיסט

כל אחד מהסימנים לבדו יכול להיות סתם שבוע גרוע. מה שחשוב זה כמה מהם נכונים בו זמנית, וכמה זמן הם כבר נכונים.

• העבודה שלך מגיעה למעלה עם השם שלו: הדוח שבנית שלושה שבועות מוצג בגוף ראשון. שום דבר שמישהו היה קורא לו גניבה, רק מחיקה איטית של מי עשה מה.
• הקרדיט והאשמה זורמים בכיוונים הפוכים: ההישגים שייכים למנהיגות שלו, ההפסדים שייכים לביצוע שלך. הסיפור מתכוונן בכל פעם כך שהוא יעמוד במרכז החדשות הטובות ומחוץ לפריים של הרעות.
• היעד זז אחרי שהגעת אליו: את מגישה את מה שביקשו, והבקשה משתנה רטרואקטיבית. את מתחילה לשמור הוראות בכתב, לא כי את לא מסודרת, אלא כי למדת שתזדקקי להן.
• בשבח יש קרס: המחמאה מגיעה מודבקת להשוואה עם עמית, או נשמעת חזק מול כולם ונעלמת בארבע עיניים.
• שאלות נקראות כמרד: לשאול למה הדדליין זז נוחת כמו האשמה, ולכן את מתחילה לתרגל בראש אפילו שאלות רגילות, כדי לנקות מהן כל דבר שעלול להישמע כמו ערעור.
• החדר משתנה כשהוא נכנס: השיחה משתטחת, אנשים מזדקפים, וכולם מתחילים לשחק גרסה מעט אחרת של עצמם. את מרגישה את המעבר עוד לפני שאת קולטת אותו.
• מקורבים ממונים ואז מודחים: מישהו הוא העובד המצטיין לרבעון, ואז נופל מחסד בלי סיבה ברורה. שאר הצוות מסתכל ולומד בדיוק כמה מותנה המקום של עצמו.
• אנשי הצוות מוצבים זה מול זה: את שומעת מכלי שני מה עמית כביכול אמר על העבודה שלך. אחר כך מתברר שאותו עמית שמע משהו דומה עלייך.
• גבולות נחשבים לחוסר נאמנות: לסרב להודעה של אחת עשרה בלילה, או לקחת את החופשה שמגיעה לך, מייצר קור שנמשך שבועות. שום דבר לא נאמר במפורש, וזה בדיוק מה שמקשה כל כך לקרוא לזה בשם.
• הוא לא יכול לטעות, רק להיות מובן לא נכון: ההתנצלות מגיעה בצורת הסבר, והמשפט "מצטער שלקחת את זה ככה" עושה כמעט את כל העבודה.
• טעויות קטנות מייצרות תגובה הרבה מעבר לגודלן: שגיאת הקלדה במצגת שווה שעה של נזיפה, כי הטעות מעולם לא באמת עסקה במצגת.
• את מרגישה הקלה כשהוא לא בבניין: העבודה מתקדמת יותר וגם מצב הרוח של כולם. הניגוד הזה הוא כשלעצמו נתון שראוי לקחת ברצינות.

לזהות את עצמך ברשימה הזו אינו פסק דין על המנהל שלך כאדם, וזה גם לא אבחנה. זה תיאור של מה שתנאי העבודה שלך גובים ממך.

למה זה חשוב

עבודה תחת מנהל כזה יקרה בדרכים שלעולם לא מופיעות בהערכת ביצועים. לחזות מצב רוח, לערוך את המשפטים של עצמך, לשמור בשקט הוכחות ליכולת שלך: זו עבודה רצופה, והיא אוכלת בדיוק את המשאב שהיית משקיעה במקצוע עצמו. אנשים מתארים לא פעם חזרה הביתה בלי כלום בפנים, אחרי יום שעל הנייר היה רגיל לגמרי.

הנזק מתרכז בשיפוט שלך על עצמך. כשמשוב מפסיק לעקוב אחרי הביצועים שלך ומתחיל לעקוב אחרי הצרכים של מישהו אחר, הדרך הרגילה לדעת אם את טובה בעבודה שלך מפסיקה לעבוד, ואנשים מוכשרים מתחילים לתהות אם היו מוכשרים אי פעם. הספק הזה לא נשאר במשרד. הוא מופיע באיך שאת מדברת על עצמך בבית, במה שאת מעזה להגיש אליו מועמדות, בכמה זמן את יושבת מול החלטה אחת. אם הסריקה המתמדת הזו כבר מלווה אותך לערבים ולסופי שבוע, שווה להבין בפני עצמם את דפוסי החרדה שצומחים בסביבה בלתי צפויה.

יש גם מחיר מקצועי. אנשים נשארים הרבה יותר זמן ממה שהתכוונו, בין השאר כי השבועות הטובים באמת טובים, ובין השאר כי לעזוב מרגיש כמו להודות שהביקורת צדקה. הדפוס הזה כמעט אף פעם לא משתפר מעצמו, כי מלכתחילה הוא לא נגרם מכלום שאת עשית.

לראות בבירור עם מה יש לך עסק

לפני שאת מחליטה משהו על העבודה, הבהירי לעצמך באיזה דפוס את מסתכלת. זה מנהל לחוץ ברבעון גרוע, או מבנה יציב של תחושת זכאות, בוז והיפוך אשמה, שנשמר לאורך פרויקטים שונים, צוותים שונים ואנשים שונים? התשובה משנה מהו הצעד הבא ההגיוני.

שאלון מובנה מקל על זה, כי הוא שואל על התנהגויות ספציפיות אחת אחת, במקום לבקש ממך לסכם שנתיים בישיבה אחת. מבחן הנרקיסיזם החינמי שלנו עובר על התכונות המוכרות בשפה פשוטה ומחזיר לך סיכום קריא של מה שבלט. זה כלי להתבוננות, לא אבחנה, ואף שאלון לא יכול לומר מי מישהו באמת. מה שהוא כן יכול לעשות זה לתת שם למשהו שאת נושאת בלי שם, ובדרך כלל זה בדיוק הצעד שמאפשר את כל מה שבא אחריו.